פסק דין
בין הצדדים נכרתו שני הסכמים שלפיהם הוביל התובע בטון ממפעל הנתבעת במשאית עם מערבל בטון. המשאית נגנבה והצדדים חלוקים באשר להתחשבנות הסופית הנובעת מההסכמים.
טענות התובע
לטענת התובע, מגיעה לו יתרה של 23,464₪ בגין עבודות שביצע במרץ ואפריל 2007.
לשיטתו, בחוזה הנוגע למשאית מדובר בעסקת רכישה, במחיר 200,000₪ +מע"מ, 100,000₪ שילם מכספו ואת השאר בהלוואה מהנתבעת שאותה היה עליו להשיב ב–48 תשלומים חודשיים (עד הגניבה שולמו רק 15). בעקבות הגניבה, הנתבעת קיבלה מחברת הביטוח 218,643₪, שמהם מסרה לתובע 100,000₪ ונותרה חייבת לו 49,893₪, שעדיין מעוכבים בידיה שלא כדין. התובע סבור שאינו עונה על הגדרות שומר שכר או שומר חינם שבחוק השומרים, תשכ"ז – 1967 ובכל מקרה הגניבה לא נגרמה בשל רשלנותו. עוד הוא טוען, שהנתבעת לא היתה הבעלים של המערבל ואין לה זכות לקזז סכום כלשהו בגינו – ומי שהיתה בעלת המערבל היא "שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ", שפוצתה בגין אובדנו ע"י חברת הביטוח. התובע טוען, שבמו"מ לקראת חתימת החוזה הובטח לו שמפעל הבטון יועבר מקריית אונו לראשל"צ ותסופק לו עבודה בסך 50,000₪ לחודש +מע"מ. הבטחות אלה לא קוימו והדבר גרם לו להוצאה כספית מוגדלת בגין רכישת סולר (בסך 58,200 ₪). עוד הוא תובע 85,000₪ בגין אובדן הכנסה הנובע מהתנהלות הנתבעת בחודשים יולי – נובמבר.
טענות הנתבעת
לשיטת הנתבעת היא היתה בעלת המשאית והמערבל. ההסכם לענין המשאית היה הסכם ליסינג שהיה כרוך בהפקדת 100,000₪ כפקדון, ותשלום חודשי של 2080₪. כשפוצתה הנתבעת ע"י חברת הביטוח על אובדן המשאית, החזירה לתובע את הפיקדון בסך 100,000₪.
הנתבעת כופרת בטענותיו העובדתיות של התובע באשר להבטחות שניתנו לו ולנזקים שלטענתו נגרמו לו ומלינה על הסתמכות התובע על הצעות שהוצעו לו במסגרת מו"מ לפשרה.
הנתבעת טוענת שהתביעה מבוססת על טענות בע"פ של תובע (כמשמען בסעיף 54 לפקודת הראיות) נגד מסמכים בכתב, בניגוד ללשון החוזים ולסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמנית.
הנתבעת מודה ביתרת חוב שלה בסך 23,464₪ בגין עבודות שביצע התובע. לטענתה, קיזזה יתרתה זו (בהודעה מיום 17.9.2007) כנגד חיוביו עפ"י ההסכמים וביניהם השתתפות עצמית שבה נשאה: 10,350₪ בגין אובדן המשאית ו- 20,000₪ בגין המערבל. התובע חב בנזקים שנגרמו לה, גם בהיותו שומר שכר. הנתבעת טוענת שהתובע חב לה לפי סעיף 8(ג) להסכם ההובלה סך 22,869₪ מפני שלא נתן לה התראה בכתב 6 חודשים לפני הפסקת החוזה. לטענתה, עפ"י סעיף 3(יב) להסכם הליסינג, במקרה של אובדן כולל, תקבל תגמולי הביטוח ותרכוש בהם ציוד חלופי שתמשיך להשכיר למוביל באותם תנאים. משמע, לא גניבת המשאית גרמה להפסקת ההתקשרות (שלכך נמצאה תרופה ביטוחית בהסכם), אלא החלטת התובע להפסיק את ההתקשרות ולא להשתמש בכספי הביטוח להמשכתה. עוד היא טוענת, שהתובע לא התייצב במהלך חצי השנה האחרונה להתקשרות לעבודה בימי שישי וכך גרם לה הוצאה נוספת של 4320₪. כמו כן טוענת הנתבעת כי שילמה 5000₪ בגין הרכבת מערבל חלופי. מכאן, שלאחר קיזוז יתרת החוב שלה לתובע, נותר התובע חייב לה 39,075₪.
דיון
התביעה מבוססת על שני הסכמים. ההסכם הראשון כנראה מיום 19.12.2005 (ונרשם בטעות "1955"!) עוסק בהובלת בטון ממפעלי הנתבעת ע"י התובע כקבלן עצמאי. במסמך מוצהר שהתובע הוא המחזיק הבעלדי והבעלים הרשום של משאית רנו מדגם 8X4 משנת ייצור 2002 וגם שעליה מערבל בטון ומכשיר קשר של הנתבעת. בהסכם אין התחייבות כלשהי של הנתבעת לשלם לתובע תשלום חודשי קבוע או מינימאלי כלשהו. להפך, ככל שניתן ללמוד ממנו משהו אודות הכנסותיו הצפויות של התובע, הרי זה, שהן יעמדו ביחס ישר למידת השתדלותו ומיומנותו כקבלן עצמאי. כך גם אין בהסכם התחייבות כלשהי של הנתבעת על מיקום מפעלה. ההסכם השני נחתם למחרת הראשון. עניינו, השכרת משאית רנו 2002 מהנתבעת לתובע. גם בו צויין, שמערבל הבטון שישאר מותקן על המשאית וישאר בכל עת בבעלות הנתבעת. הסכם זה מדבר במפורש בהפקדת 100,000₪ ובהוספה של דמי שכירות חודשיים למשך 48 חודשים. בסוף התקופה רשאי התובע לרכוש את המשאית מהנתבעת, אך כל העת ישאר המערבל המותקן על המשאית רכושה של הנתבעת. התובע טוען, שמדובר בעסקה של רכישה "רגילה", כנגד תשלום ראשון בסך 100,000₪ והלוואה שתוחזר בהחזר חודשי. טענה זו מנוגדת ללשון ההסכם באופן בוטה. אין זו פרשנות לגיטימית לטקסט אלא התעלמות גורפת ממנו והחלפתו בתוכן חוזי אחר, מנוגד לו. עפ"י לשון החוזה מדובר בבירור בהסכם של שכירות מכר, שבו זולגת הבעלות במשאית טיפין טיפין מהנתבעת אל התובע, עד שלאחר 48 חודשי שכירות, רשאי הוא לרכוש אותה (או, לחלופין להחזירה ולקבל את ה"פיקדון").
הצדדים חלוקים באשר ל"גמר חשבון" מימון המשאית. אין חולק שהנתבעת הציעה לתובע כפשרה לסלק את תביעתו תמורת 49,893₪ בגין "גמר חשבון המשאית" (בתוספת תשלום שנותרה חייבת לו – ועל כך בהמשך). מנהל חשבונות בחברה אישר שהגיע לסכום זה "עפ"י הכרטסת", אך עמד על-כך שהדבר היה "לפנים משורת הדין". הכרטסת לא הוגשה כראיה, וכעת יש לקבוע אם חייבת הנתבעת לשלם סכום זה עפ"י לשון ההסכם.
התובע טוען שמדובר בהסכם הלוואה והסכומים ששילם מדי חודש בחודשו הם החזר הלוואה עבור המשאית שהיתה כבר בבעלותו. לשיטתו, שילמה חברת הביטוח לנתבעת תגמולי ביטוח עבור המשאית הגנובה, ותגמולים אלה מגיעים לו, כאשר מהם יש לנכות את הפיקדון ששילם (100,000 ₪ - שכבר שולמו לו) וכן את הסכום המצטבר ששילם כ"החזר הלוואה". לדעתו, כך מגיעים לסכום שהוצע לו, 49,893₪. לא הצלחתי לשחזר את האריתמטיקה הנטענת והבסיס הפרשני לה, מופרך בעליל. מנגד, טוענת הנתבעת שההסכם הוא במפורש הסכם ליסינג, והתשלום החודשי ששילם התובע הם דמי שכירות והם שולמו כנגד שימוש שעשה התובע ברכב, ואינו זכאי לקבלם. למעשה, עפ"י לשונו של ההסכם, כל שמגיע לתובע הוא החזר של הפיקדון – 100,000₪ וסכום זה כבר הוחזר לו. אכן, עפ"י לשון הסכם השכירות זכאי התובע לקבל עם סיום תקופת ההתקשרות רק את הפיקדון (ואם ערכו עולה אז על ערך המשאית, עדיף לתובע לקבלו חזרה ולא לרכוש את המשאית). משמעות טענתו של התובע היא, שהנתבעת העמידה לרשותו את המשאית (שלטענתו רכש ממנה) בחינם במהלך כל תקופת ההתקשרות. פרשנות כזאת מרוקנת את ההסכם מכל היגיון ופשוט מתעלמת מלשונו. המסקנה: אין לתובע זכות חוזית לקבל את התשלומים החודשיים ששילם עם סיום ההתקשרות. בתשלום 100,000₪ בגין הפקדון, יצאה הנתבעת ידי חובתה עפ"י החוזה.
התובע אישר שנכנס לפעילות בענף הובלת הבטון ללא ניסון קודם, וללא שערך בדיקה מעמיקה. הוא סיפר שאנשי הנתבעת סיפרו לו ניסים ונפלאות באשר לרמת ההכנסה הצפויה לו – אך הוא אוכזב מאוד שהבטחות אלה לא מומשו. עוד טען שהובטח לו שהמפעל שבו הועסק יועבר בתוך תקופה קצרה לראשל"צ, בקרבת מקום מגוריו והוא העריך את כדאיות פעילותו לאור חישובי עלויות הנגזרים מענין זה. אף שלכאורה היה עד להשמעת אותן הבטחות התובע לא הביאו להעיד "ללא סיבה מיוחדת". עדי ההגנה הכחישו הבטחות כאלה, אך אישרו שהמפעל במכבית, שבו העוסק התובע, היה מפעל זמני. כאשר מעורבת הנתבעת בפרוייקט בניה גדול, היא נוהגת להקים מפעל זמני המספק את צרכי הבטון שלו. עם סיום הפרוייקט נסגר המפעל הזמני. לנתבעת עשרה מפעלים ברחבי המדינה. היא אכן התכוונה להקים מפעל בראשל"צ (ולמפעל זה אמור היה הצוות שעבד במכבית לעבור), אך בסופו של דבר לא קם מפעל כזה עדיין. לתובע דרישות כספיות שונות הנובעות מאכזבתו מציפיות אלה שלא מומשו. עדי ההגנה גם העידו שהתובע עבד בפחות מרץ ויעילות מהמקובל בענף ולכן לא מיצה את מלוא הפוטנציאל הכלכלי מההתקשרות עם הנתבעת.
התובע נכנס לענף הובלת הבטון ללא בדיקה מספקת וככל הנראה היו לו ציפיות לא מציאותיות שמדובר בדרך להרוויח הרבה כסף בעבודה יחסית קלה. יתכן שמי מעובדי הנתבעים יצרו אצלו ציפיות אופטימיות (אולי בהנחה שיש לו יכולת עבודה שלא גילה בפועל), אך איני מאמין שהובטחו לו הדברים המפורשים לשטענתו הובטחו לו. לאור זאת, איני סבור שלתובע מגיעים כספים כלשהם בגין הכנסות צפויות שלא מומשו או בגין כך ששילם עבור סולר יותר משציפה לשלם. התובע גם טוען לזכותו לקבל 85,000₪ בגין הפסדי הכנסות שנגרמו לו בעת שהנתבעת גרמה לעיכוב תשלום כספים המגיעים לו. לא מצאתי לטענה זו בסיס ראייתי כלשהו.
מוסכם על הצדדים שלתובע מגיעים 23,464₪ בגין עבודות שביצע במרץ ואפריל 2007, כספים שלא שולמו לו במועדם, ובגין חלקם אף לא הוציא התובע חשבונית מס. הנתבעת עיכבה את תשלומם בשל טענתה לקיזוז כנגד חובותיו כלפיה.
צודקת טענת הנתבעת שלפי הוראות שני ההסכמים חייב התובע בהשתתפות העצמית שקוזזה לה ע"י חברת הביטוח שפיצתה אותה בגין גניבת המשאית (10,530 ₪) ומערבל הבטון (כ – 20,000 ₪). בסיכומיו טען התובע, שבעלת המערבל לא היתה הנתבעת אלא חברה אחרת, "שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ" והיא שפוצתה ע"י חברת הביטוח. לצערי לא איתרתי מסמך רלוונטי (ואולי לא הוגש כראיה) המבסס את הטענה. שמתי לב שהתכתובות הנוגעות לענין נשלחו מאת ואל חברות שונות שבשמות כולן מופיע השם "שפיר", אך הנתבעת היא שרשומה כבעלת המשאית ברישיון הרכב והזכות לקבל את תגמולי הביטוח היא לכאורה שלה, אפילו מומשה דרך אישיות משפטית אחרת.
הנתבעת טוענת לקיזוז גם מכח זכותה החוזית להתראה של 6 חודשים לפני הבאת ההסכם לסיומו. לטענתה, לא נסתרה עדות מר ברקן שהדבר גרם לה נזק של 22,869₪. סיום ההתקשרות בין הצדדים נבע בפועל מגניבת המשאית, אלא שלדעת הנתבעת עצם הגניבה לא חייבה תוצאה זו כלל. ההסכמים אפשרו להמשיך בהתקשרות עם קבלת תגמולי הביטוח ורכישת משאית חדשה (הצורך של הנתבעת במובילי בטון ושל התובע בתעסוקה נותרו כשהיו). לדעת הנתבעת, התובע ניצל את ההזדמנות שהמשאית נגנבה כדי לסיים את ההתקשרות. דומני שזוהי הערכה ריאלית מאוד לדברים. הוכח, שהתובע היה מאוכזב מאוד מההתקשרות וחיפש דרך להפסיקה. גניבת המשאית יצרה מבחינתו "עובדה". התובע לא היה אנוס להפסיק בהתקשרות, אלא בחר בכך. בנסיבות שבהן קרה הדבר הוא לא נתן לנתבעת התראה של 6 חודשים והדבר חייב אותה למצוא לו "מחליף" ללא התראה. הוראות שונות בהסכם ההובלה הטילו על התובע חובות שנועדו למנוע מצבים שכאלה. עם זאת, ברור שאפילו היה בדעת התובע להמשיך בהתקשרות עם הנתבעת, היתה חולפת תקופה כלשהי עד שהיה יכול לעשות כן באמצעות רכב חלופי. מכל כך אני למד, שיש ממש בטענת הקיזוז שמעלה הנתבעת בטענה זו, אך סביר שלא ניתן לבסס עליה את כל הסכום שלו היא טוענת.
משמעות הדברים היא, שהתובע הוכיח רק קיומו של חוב הנופל בהרבה מהסכומים שתבע, והנתבעת הוכיחה טענת קיזוז מוצדקת העולה בשיעור ניכר על חוב זה. מכיוון שלא הוגשה תביעה שכנגד, התביעה נדחית. בנסיבות, אין צו להוצאות.